מדוע המשקיע הישראלי סולידי יותר מהאמריקאי?

היום אני רוצה לדבר על אחד הנושאים שבעיני הם מהחשובים ביותר בתחום ההשקעות הפרטי של כל אחד מאיתנו, וגם מהווה עבורי את אחת התעלומות הגדולות בכל מה שקשור להתנהגות המשקיע הישראלי.

אני אתחיל דווקא מהשורה התחתונה: המשקיע הישראלי הוא המשקיע הסולידי ביותר בעולם.

למה אני מתכוון? 

רוב תיקי ההשקעות המסורתיים מחולקים לשני אפיקי השקעה עיקריים: מניות ואגרות חוב. רוב הציבור לא מנהל בעצמו את תיקי ההשקעות שלו, אלא נעזר באנשי מקצוע כמו מנהלי תיקים, בבתי השקעות, מתכננים פיננסיים או היועצים בבנק, ועיקר ההשפעה שלו על התיק, באה לידי ביטוי בשלב הראשוני, בו הוא מחליט, יחד עם איש המקצוע, על החלוקה בתיק בין אפיק המניות לאפיק אגרות החוב.

גם זה לא תמיד קורה באופן ישיר אלא ע״י שאלון ״סיכון״ שלפי תשובות הלקוח מנהל תיקים בונה את הרכב התיק. 

לרוב המשקיע הישראלי ינוע בטווח החלוקה של 70-90 אחוז מהתיק מושקע באג״ח, ו – 10-30 מהתיק יושקע באפיק המנייתי.

אני לא טוען שכולם כך, בהחלט ישנם משקיעים ישראלים קצת פחות סולידים שחשופים לשווקי המניות בשיעורים של 40 ואף 50 אחוז, וייתכן שיש גם בודדים שיותר. אך ככלל, מהניסיון שלי אחרי שהכרתי אלפי לקוחות, הייתי מנהל תיקים בעצמי וההיכרות המעמיקה שלי את התחום, כולל עם בכירים בתעשייה אשר מנהלים בתי השקעות גדולים, אני יכול לומר די בביטחון, שזהו הטווח הממוצע של המשקיע הישראלי.

וזה תקף גם למכשירי השקעה פנסיוניים כמו קופות גמל, קרנות פנסיה והשתלמות בהן רוב הציבור בוחר להיות במסלולים שמייצגים חלוקה דומה.

עכשיו, מה שרוב הציבור פחות מודע לו, זו ההשלכה של ההחלטה הזו על פוטנציאל ביצועי התיק שלו.

רוב המחקרים מצביעים על כך שחלוקת הנכסים בין אפיקי ההשקעה השונים, או שכפי מכנים זאת בשפה המקצועית: אלוקציית הנכסים, היא בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על התשואות שמשיג המשקיע לאורך זמן.

 כלומר, יותר מבחירה נכונה של ניירות, מה שישפיע על כמה תשואה התיק שלך יניב עבורך, תלוייה בעיקר בהחלטה שלך על חלוקת הנכסים… וכפי שפתחתי את המייל,המשקיע הישראלי הוא המשקיע הסולידי בעולם. 

מהן הסיבות לכך?

אני אעלה כמה נקודות שיכולות לדעתי להסביר את העניין, וזו באמת סוגיה מעניינת שכדאי לבדוק בצורה מחקרית מעמיקה יותר, אך לפני שנגיע לזה בוא נראה מה קורה בשאר העולם: 

על פי מחקר של ה- AAII (American Association of Individual Investors) המשקיע האמריקאי מחלק את התיק שלו בצורה הבאה: (ואלו גם ההמלצות של האיגוד למשקיע הפרטי) 

בטווח הגילאים 18-35 ההמלצה היא להיות בחלוקה של 90% מניות ו – 10% אג״ח (לשמרניים: 80% מניות, 20% אג״ח) 

בטווח הגילאים 35-55 החלוקה המומלצת: 70% מניות ו- 30% אג״ח (לשמרניים: 60/40) 

ובגילאי 55+ כולל אלו שיוצאים לפרישה ההמלצה תהייה על חלוקה של 50/50.

יש לכך כמה הסברים הגיוניים ואלו הם העיקריים שהם: 

ראשית, ההבנה שהאפיק המנייתי זהו האפיק שלאורך זמן יניב את התשואה הגבוהה ביותר, וכמובן ככל שאתה משקיע צעיר יותר, כך ההמלצה היא להיות חשוף כמה שיותר לאפיק זה. 

שנית, גם בגילאים מאוחרים יותר, קיימת ההבנה שתוחלת החיים ממשיכה לעלות, ועדיין גם בגיל פרישה, יש עוד שניים וחצי עשורים בהם הכסף אמור לעבוד עבורך..  לכן עדיין חשוב לשמור על חשיפה מספקת לאפיק המניות. 

ושלישית, השקעה במניות למעשה גם שומרת על ערך הכסף אל מול האינפלציה. 

אז נשאלת השאלה, המשקיע הישראלי לא יודע את זה?

 מדוע הוא בוחר להיות הרבה יותר סולידי ממה שמקובל בעולם, והלכה למעשה מוותר על תשואה?

ובכן, לדעתי הפער הזה נובע מכמה סיבות:

האמריקאי מרגיש יותר בטוח להשקיע בבורסה.

למרות משברים שחוו האמריקאים, הם עדיין יודעים שהם חיים במעצמה הכלכלית המובילה בעולם והאמריקאים, שמאוד אוהבים סטטיסטיקות, יכולים ללכת עשרות רבות של שנים אחורה ולבדוק את התשואות שהשיגו המדדים,  ולהרגיש בטוחים.

 הם רואים חברות שקיימות כבר עשרות שנים, כמו דיסני, וול מארט, קולגייט, פרוקטר אנד גמבל, ועוד הרבה מאוד חברות שכולם מכירים…

 ואין להם את החשש להשקיע בחברה שאולי תעלם יום אחד.

המדד המרכזי בשוק האמריקאי מורכב מ-500 החברות הגדולות בעולם, מה שמקנה תחושת יציבות למשקיע הפרטי…

אני מניח שזה גם קשור לעוד גורמים כמו חינוך פיננסי, התייחסות לכסף, תרבות ועוד שאר גורמים חברתיים.

האזרח האמריקאי מהמעמד הבינוני, עסוק הרבה יותר בתכנון הפרישה שלו, ובניהול הכספים מאשר מאשר מקבילו הישראלי, ולכן הוא גם אולי מודע יותר להשלכות של ההחלטות שהוא מקבל בענייני ההשקעות שלו. 

ובוא נודה על האמת, כנראה שגם יש לו יותר זמן פנוי לעסוק בזה, לעומת הישראלי שכנראה קצתֿ טרוד יותר וקצת עסוק יותר בחיי היום יום שלו. 

אנחנו עובדים יותר שעות, יש לנו פחות זמן פנוי, אנו טרודים בענייני בטחון, ופחות פנויים לעסוק בנושאים שנתפסים כפחות ״קיומיים״.

אך אם יש החלטה אחת שהמשקיע הישראלי יכול לקבל השראה ממקבילו

האמריקאי.. זו ההחלטה לא להיות סולידי מידי, או לכל הפחות להבין שוויתור החשיפה לאפיק מנייתי, (20-30 אחוז זו לא באמת חשיפה) משמעותה ויתור על תשואה משמעותית.

עכשיו, אחרי שכבר החלטנו על אחוז החשיפה שלנו למניות בתיק, כדאי מאוד גם לדעת לעשות את הבחירות הנכונות ולהשקיע במניות שיגדילו מאוד את הסיכוי שלנו להשיג תשואה מספקת לאורך זמן. 

איך אני יכול לעזור בסוגייה הזו? על כך ארחיב בפעם הבאה

עד כאן להפעם
עומר.