מסלול כללי או מנייתי? ואולי נאסד"ק שקלי? גם בחיסכון הפנסיוני יש מקום לאסטרטגיה

התרגלנו שקרנות פנסיה, גמל והשתלמות שוכבות כפי שהן עד לפדיון. אבל עם קצת יוזמה ותשומת לב לטריגרים, נוכל להימנע מטעויות ולמקסם תשואות גם בחיסכון לטווח ארוך

עומר רבינוביץ' 

עבור רוב הציבור, חיסכון ארוך טווח הוא עניין של "נגעת נסעת". לא משהו שמשנים אותו, בטח לא במסגרת אסטרטגיה סדורה. גם הסוכנים הפנסיוניים ברובם לא מכניסים לתחום הזה שיקולים מעולם ההשקעות. ישנה התעסקות, חשובה כשלעצמה, בכיסויים, הנחות ומיסים, אבל לא במאמץ להשיא תשואה עודפת. הפספוס לחוסכים עלול להיות כפול: גם החמצת הזדמנויות לתשואה נאה, וגם סיכון לטעויות בעקבות מצב משברי ולחץ נקודתי. 

זה לא חייב להיות כך. יש בהחלט מקום לאסטרטגיה גם בקרנות הפנסיה, הגמל או ההשתלמות, עם מערכת חוקים שנשענת הן על הניסיון ההיסטורי והן על השכל הישר.  

שלב ראשון: בוחרים את הדיפולט

נבחר תחילה את הקו הראשי שלנו. את המסלול שבו נימצא בשגרה, כלומר רוב הזמן, ושממנו נצא – זמנית – כשתהיה לנו סיבה טובה. 

ההתלבטות העיקרית היא בין מסלול כללי למנייתי. כאן אין פתרון בית ספר – זה תלוי צרכים, שאיפות, תפיסת עולם ותיאבון סיכון של כל אחת ואחד. המסלול הכללי נחשב תנודתי פחות, והוא "חוטף" פחות בירידות. הוא מורכב על פי רוב כתמהיל של 50%-40% מניות, והיתר בחלוקה פלוס-מינוס שווה של אג"ח (ממשלתי וקונצרני) ונכסים אלטרנטיביים (נדל"ן, תשתיות, חוב לא סחיר). סטטיסטית-היסטורית, המסלול המנייתי (מאה אחוז מניות) משיג תשואה טובה יותר לטווח ארוך.  

בתוך המסלול המנייתי עולה דילמה נוספת: בין מסלול המנוהל על ידי אחד הגופים המוסדיים (חברת ביטוח, בית השקעות), בתמהיל מקובל של 75% מניות חו"ל ו-25% מניות ישראליות, ובדרך כלל יחס הפוך מבחינת שקל-דולר; לבין מסלול מחקה מדד, לרוב S&P 500 – מה שאומר 100% דולרי, 100% חשיפה לשוק האמריקאי, ומשקל יתר בחשיפה למניות החברות הגדולות. למי שמאוד מאמין בדולר, למשל, אין מה לחפש באפיק המנוהל. 

המסלול המנוהל נחשב מאוזן יותר, לטוב ולרע. הגופים המוסדיים מסתפקים לרוב בהתאמות בשוליים ובמסגרת הבנצ'מרק, בלי לקחת "פינות" עם תג מחיר כבד מדי לטעויות. הם חותרים ליציבות – להיות לאורך זמן בשליש הראשון של התחרות, לאו דווקא במקום הראשון – ובעיקר חוששים מהידחקות למקום האחרון (שבו יש הרבה כותרות שליליות בעיתונות וסיכון ממשי לספוג פדיונות לא פרופורציונליים, גם אם הפיגור בתשואות הוא באחוזים בודדים ביחס למתחרים). כך, אם הם מזהים בשנה מסוימת יתרון בולט למניות, הם יעלו את החשיפה אליהן, נאמר, מ-44% ל-47%. זה אומר שמי שרוצה אפקט של ממש צריך להיות אקטיבי וליזום, בהינתן טריגר, את שינוי המסלול.

מתי לשבור שגרה

אז בחרנו את מצב הבסיס – זה שנרוץ איתו כשאין לנו דעה מיוחדת על השוק. כעת נשאלת השאלה: מהם אותם חריגים אשר יהוו עבורנו טריגר לצאת מהמצב הזה – ולאן?  

נפתח רגע סוגריים ונציג הנחת יסוד חשובה: כששוק ההון עולה, הדולר בדרך כלל נחלש. מדוע? חלק ניכר מהחסכונות הפנסיוניים, בארץ ובעולם, מושקע במניות, קרי: חשוף לדולר, בעוד שהמערכת הפנסיונית עצמה עובדת במטבע המקומי (את הפנסיה שלנו נרצה בסוף לקבל בשקלים). כיוון שבעליית השוק עולה גם הפרופורציה של החשיפה הדולרית, כדי לאזן את התמונה, המוסדיים מוכרים דולרים. ומה קורה כשדולרים רבים נמכרים בשוק המקומי? נכון, שער הדולר יורד. עניין של היצע וביקוש. זה עובד גם הפוך: כשהבורסה האמריקאית יורדת חזק, שער הדולר בישראל, בדרך כלל, מתחזק.   

הנחת יסוד שנייה: הנאסד"ק נחשב למדד תנודתי יותר, והוא מגיב בקיצוניות רבה יותר ביחס ל-S&P 500. מדוע? בשל היותו מוטה טכנולוגיה. במניות חברות הטכנולוגיה, בצד השפעת התזרים על התמחור, נכנס "מרכיב החלום" – משקיעים מוכנים לשלם יותר כנגד מכפילים גבוהים, מתוך מחשבה שהחברה עשויה לפצח את טכנולוגיית הדור הבא ולצמוח מהר. לא כך בשוק יורד, כשתיאבון הסיכון מצטמצם ומשקיעים נוטים לשלם פחות על חלומות. במצב כזה, דווקא החברות שהגיעו עם מכפילים גבוהים – וראינו את זה יפה ב-2022 וכן עם פרוץ הקורונה – יספגו ירידות חדות בהרבה מהמדד.       

ומכאן למסקנות: לאחר ירידות חזקות, המסלול שיניב ככל הנראה את התשואה הטובה ביותר יהיה מחקה מדד, אבל לאS&P 500  אלא נאסד"ק שקלי. למה נאסד"ק? משום שכאמור, זהו המדד ש"חוטף" יותר בירידות ומתקן מהר יותר כלפי מעלה. למה שקלי? כי בהתאם להנחת היסוד, הירידות החזקות כנראה כבר העלו את הדולר לפיק כלשהו, וכשהמגמה בשוק ההון מתהפכת, השקל צפוי להתחזק. 

מה יהיה הטריגר שלנו לחזור למצב הדיפולטי? כשאחרי השפל, שוק המניות חוזר לאזורי שיא כל הזמנים, כלומר: השלים את התיקון. אבל יותר מזה: ככל שהעליות נמשכות, ככל שאנחנו מרחיקים "צפונה" משיא כל הזמנים, נכון לחוסכי המסלול המנייתי (מנוהל או מחקה מדד) לפזול לעבר המסלול הכללי. זאת מפני שהן האג"ח והן האלטרנטיבי משמשים בולמי זעזועים בנחיתה. ואם יש לנו אינדיקציות לשוק יקר מדי, אם אנחנו "מריחים" הצפה (כשכולם פתאום מדברים על מניות, גם במונית ובסופרמרקט השכונתי), יש הגיון בלצאת קצת. לא לגמרי – הלוא גם במסלול הכללי אנחנו חשופים יפה למניות. אגב, זה בדיוק מה שקרה ב-2021, כשחברות טכנולוגיות קטנות נמכרו במכפיל 40 – ואז הגיעה הנפילה. 

באותו כיוון, כאשר נדמה שחברות הטכנולוגיה ובעיקר הגדולות שבהן יקרות מדי, ובעיקר כשגם הדולר חזק – וזה אכן המצב נכון למועד כתיבת הדברים, בתחילת 2024 – נכון לחשוב על מעבר טקטי ממסלול מחקה מדד למנייתי מנוהל. גם כי המדד, כאמור, נותן משקל יתר לחברות הגדולות, וגם כי בדינמיקה כזאת, חברות מחפשות פתרונות מקיפים ונוטות למיזוגים ורכישות – מה שמגביר את התנודתיות וחוסר הוודאות. אבל זה כבר למתקדמים.   

והנה הבחנה חשובה: למי שבחר במסלול הכללי כמצב הבסיס, נכון לנצל הזדמנות ולעבור למניות כשהן זולות באופן מובהק, אבל לא לחכות – בהנחה שהוא מעוניין להיות סולידי – ל"שיא כל הזמנים" כדי לחזור. לעומת זאת, מי שמלכתחילה נמצא במניות, צריך סיבה טובה – צבר של סימנים מצטברים למחיר יקר מדי – כדי לנדוד למסלול הכללי. עבורו, זהו החריג, ויש כאן שאלה של תזמון.      

אז אם לסכם את מערכת החוקים שלנו:  

לאחר מפולת >> לעבור ממסלול מנייתי (מנוהל או פסיבי מחקה למדד) לנאסד"ק שקלי. 

בזמן העליות >> להיות במניות, ואם הן זולות באופן מובהק – אפילו לעבור מכללי למנייתי.    

בשיא כל הזמנים וצפונה >> לשקול ניוד טקטי ממסלול מנייתי לכללי. 

ניוד בין מסלולים אינו כרוך בעלויות, וגם אין הכרח להעביר את מלוא החיסכון. ממילא, השינויים אמורים להיות נקודתיים וזמניים, ולאחריהם חוזרים למצב הבסיס. אבל הפעלת שיקול דעת בבחירת המסלול וקבלת החלטה מושכלת למעבר על פי טריגרים, במקום לתת לקרן "לשכב", יכולות להצטבר לתוספת תשואה נאה בחיסכון ארוך הטווח שלנו, ולא פחות חשוב – למנוע החלטות פזיזות ושגויות.